החלטה בתיק בש"פ 9991/03

1.        על העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, סחיטה באיומים, כליאת שווא, גניבה על ידי עובד, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה, הלבנת הון ופעולה ברכוש אסור. לאור התוצאה שאליה אני מגיע, אינני רואה צורך לעמוד על כל פרטי הפרשה המסועפת והמורכבת שתוארו בכתב האישום ואצא ידי חובתי אם אומר שמדובר באחת מ"שלוחותיה" של פרשת המעילה הגדולה בסניף הבנק למסחר בתל אביב, אשר, לפי הטענה העורר היה כרוך בה. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' הכט), בהחלטתו מיום 3.11.03, החליט לשחרר את העורר בתנאי ש"יהיה נתון במעצר בית מלא" בבית אחותו וכן יפקיד בקופת בית המשפט סך של 1,500,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וכן ימציא שני ערבים שכל אחד מהם יחתום על ערבות בסך 500,000 ש"ח. נקבעו גם תנאי שחרור נוספים.

           העורר ערר על חומרת התנאים שבהם הותנה השחרור.

2.        בהחלטתו המפורטת והמנומקת היטב קבע בית המשפט המחוזי, אחרי בחינה מדוקדקת של הראיות, כי:

"אכן מדובר בעבירות חמורות המיוחסות למשיב (העורר - י"ט). הגם שאין ראיות להצדקת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, אין לשלול, בנסיבות הענין, אפשרות להמלטות מן הדין, אותה ניתן למנוע על ידי החמרה בתנאי שחרור".

           טענתו העיקרית של בא כוח העורר, בכתב הערר ובדיון היא, כי משקבע בית המשפט המחוזי שאין הצדקה לעצור את המשיב עד תום ההליכים לא היה רשאי לקבוע כתנאי לשחרורו "מעצר בית". עוד טוען הוא כי סכום הערבויות הכספיות שהושתו על העורר - ובמיוחד ההפקדה בסכום של 1,500,000 ש"ח - אינם מוצדקים, בהתחשב ביכולתו הכלכלית וגם בהשוואה לתנאי השחרור של מעורבים אחרים.

3.        הדין עם בא כוח העורר.

           כידוע, רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אם יש עילה למעצר וראיות לכאורה להוכחת האשמה, כמצוות סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים"). לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים רשאי בית המשפט לשחרר את הנאשם בתנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה; כגון הגבלת תנועותיו של הנאשם לכתובת מסוימת (לפי הביטוי השגוי שנשתרש - "מעצר בית"). אולם, לפי סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, אם אין בית המשפט מוסמך להורות על מעצר לפי סעיף 21(א) רשאי הוא לצוות על הנאשם לתת ערובה "כדי להבטיח את התייצבותו למשפט". על הגבלת תנועותיו של נאשם במקרה שאין נגדו עילת מעצר מכוח סעיף 21(א) לחוק המעצרים, אמר בית משפט זה כי "כמדיניות, הגבלת התנועה היא יפה ורצויה, בעקרון כאשר השחרור הוא תחליף למעצר"; אולם, "תנאי חריף זה אינו מתחייב דרך כלל, כשכל מה שמבקשים להבטיח הוא, התייצבותו של הנאשם למשפט" (דברי השופט ד' לוין בבש"פ 3611/93, בש"פ 4212/93 פרץ נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד מח(1), 863). קדמו לכך דברים שנאמרו שנים מספר קודם לכן:

"אין זה סביר לומר כי בית המשפט יהא מוסמך להטיל אותה מגבלה ממש לשחרור הנאשם, בין שיש עילת מעצר נגדו לפי סעיף 21א ובין שאין עילה למעצרו" (דברי השופט א' גולדברג בבש"פ 917/89 קדם נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 568, 571).

           כך נאמר גם בדיון אחר כי: "באין עילת מעצר, אין אפוא להגביל חירותו של הנאשם כדי למנוע בעדו מלהמשיך בפעילותו הפלילית" (דברי השופטת ד' דורנר בבש"פ 2864/95 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 95(2) 568). בדיון אחר נבחנה השאלה "אם בית המשפט מוסמך להטיל איסור ממין זה, שיש עמו משום הגבלה חמורה על חירות התנועה, גם על מי ששוחרר בערובה מפני שלהאשמתו אין ראיות לכאורה, או מפני שלא קמה עילה למעצרו" והתשובה שניתנה לשאלה שם היתה כי "הסמכות להטיל איסורים כאלה מוגבלת למקרים שבהם נתונה לבית המשפט סמכות לעצור את הנאשם" (דברי השופט א' מצא בבש"פ 63/98 אדזיאשווילי (בנג'ו) נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 160, 1634-163; ראה גם דברי השופט א' גרוניס בבש"פ 3829/02 ברונפמן נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2002(2) 800 וכן דברי השופט א' א' לוי בבש"פ 674/03 מדינת ישראל נ' גוטקס (טרם פורסם)).

           גם בפרשה שלפנינו כך. כאמור לעיל סבר בית המשפט המחוזי שאין ראיות המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אולם הביע דעתו - על דרך של הטלת ספק - אם "אין לשלול, בנסיבות הענין, אפשרות להמלטות מן הדין". חשש להמלטות מן הדין לא די בו כדי להגביל אדם בתנועותיו בתוך המדינה ("מעצר בית"); קל וחומר שאין זה ראוי לעשות כן כאשר החשש אינו מבוסס, כנראה, די הצורך. לפיכך, תנאי שחרור זה שהוטל על העורר אינו יכול לעמוד.

           אשר לסכום ההפקדה במזומן או בערבות בנקאית שקבע בית המשפט - 1,500,000 ש"ח - שקלתי אם להחזיר את הדיון בענין זה לבית המשפט המחוזי לשם בדיקת יכולתו הכספית של העורר (ראו החלטתי בבש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 176). אולם, אחרי עיון בדבר החלטתי כי ניתן לקבוע את הסכום בלי להזקק לבדיקה כזאת, על פי היקף מעורבותו הכספית המשוערת של העורר בפרשה שבה מדובר ועל פי השוואה לסכומי הערבויות שהושתו על מעורבים אחרים. הגעתי, אפוא, למסקנה שניתן להסתפק בסכום של 500,000 ש"ח.

4.        לפיכך אני מורה כי תנאי השחרור והערובות שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו הנזכרת מיום 3.11.03 יתוקנו כדלקמן:

           א) ההוראה כי העורר "יהיה נתון במעצר בית מלא" תבוטל. ממילא תבוטל ההוראה בדבר תנאי יציאתו מן הבית.

           ב) סכום ההפקדה במזומן או בערבות בנקאית שבו חויב יועמד על 500,000 ש"ח במקום 1,500,000 ש"ח.

           ג) יתר התנאים והערובות יעמדו בעינם.

           ניתנה היום, כ"ב בחשון תשס"ד (17.11.03).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: